Select Page

"שקט באיילון"

מאת: אנדי פרידמן

 

 

בפעם הקודמת :כל יום אני קורא על הסבות שחברות עוברות על מנת לתת מענה לצרכים חדשים: חברות בשמים המייצרות ג'ל לידיים, חברות שואבי אבק ומכוניות שבונות מכונות הנשמה, חברות בגדים שמייצרות מסיכות, ועוד ועוד. חלק מהמשימה שלי במודל הדו ראשי של החברה הוא לחשוב בדיוק על האפשרויות האלו גם לגבינו.

מעולם המושגים "agile" ו-"adaptable" לא היו כל כך אקטואליים וחיוניים!

לקריאת הפרק הקודם, לחצו כאן

 

הפעם: "המגיפה השקטה"

 

אני בדרך הביתה מהמשרד, נוסע בפקק של איילון דרום, ובחדשות מדברים על הסגר השלישי הנוחת עלינו שוב. מיד עברתי למוד קורונה – אני מרים טלפון לכל מנהלי המכירות האזוריים שלנו שיבדקו מול כל הלקוחות מה העניינים ומה המשמעויות, אני מבקש מהמזכירה לתאם פגישה על הבוקר עם צוות היגוי קורונה, ושיביאו עד הבוקר תמונת מצב בנוגע למחירים הצפויים כתוצאה מהסגר.

כמובן שהרמתי טלפון לליאת מנהלת משאבי אנוש. ברקע, הבנתי שהיא יושבת עם הילד שלה ומכינה אתו שיעורים במתמטיקה. בהתחלה התלבטתי אם לבקש שתתקשר אלי כשתתפנה, אבל המשכתי כרגיל ובקשתי ממנה להכין עד הבוקר הערכת מצב ולבדוק את המשמעויות מבחינת הוצאה לחל"ת. היה ברור לי שברגע זה היא שמה בצד את העזרה לילד ומתפנה למשימה שהטלתי עליה. לא נעים, אבל אין לי… אין לנו ברירה.

בסך הכול אנחנו כבר מאומנים – בשנה המוטרפת הזו פיתחנו פרקטיקה ארגונית כיצד להתנהל אל מול הקורונה. אנו עובדים במודל דו-ראשי: ציר אחד שם דגש על שינויים אסטרטגים שבצענו, וציר שני שם דגש על התכווננות תוך כדי תנועה לאור הקורונה. סך הכול החבר'ה בהנהלה מרגישים בסדר, מרגישים בשליטה ורמת התפקוד גבוהה. העבודה מהבית אפילו עובדת לטובתנו – צמצמנו שטחי משרד, חסכנו בעלויות שכירות והעבודה מהבית מאפשרת לאנשים לעבוד יותר שעות. היום זו כבר לא בעיה לבצע ישיבות ב 7 או 8 בערב, הזמינות היא מלאה.

בסופו של דבר נראה שהשינויים האסטרטגים שבצענו הוכיחו את עצמם ואנחנו נסגור את שנת 2020 יחסית טוב לנבואות והפחדים שהיו לנו לפני חצי שנה. שמרנו על הלקוחות הקיימים, השקענו ביצירת נוכחות בשוק ופיתחנו פתרונות חדשים מתאמים לאילוצים. לא ויתרנו על טיפול באנשים וליאת, מנהלת משאבי אנוש משקיעה רבות כדי לטפל בעובדים ובאלה שהוצאנו לחל"ת. בקיצור, עבדנו לפי הספר וזה הוכיח את עצמו. הדירקטוריון מפרגן לי ולהנהלה על ההתמודדות עם המצב ועל כל השינויים שבצענו בתקופה כל כך קצרה ומאתגרת.

לפתע באזור מחלף השלום, כשהפקק בשיאו, הנשימות שלי נהיו כבדות, התחילה לי סחרחורת, וזה הלך והתגבר עד שלא הצלחתי לנשום. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה קורה לי. משנייה לשנייה ראיתי הכול לבן, השפתיים שלי היו יבשות, הידיים קפואות והזעתי. לא הצלחתי לחשוב על כלום, לדמיין כלום. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להתקשר לשרון, אשתי. כשהיא ענתה אמרתי לה שלא טוב לי, שמשהו קורה. סיפרתי לה מה אני מרגיש ומיד היא בקשה שאגיע למיון הכי קרוב שזה איכילוב והיא תפגוש אותי שם. רק המחשבה על להגיע לחדר מיון בזמן קורונה הגבירה את קשיי הנשימה. המתנה במיון… בדיקות… אקו לב… ולא מצאו שום ממצא פיזיולוגי. כשבאתי להשתחרר מחדר מיון בא אלי הרופא ואמר לי בטון נונ-שלנטי שאין לי שום בעיה רפואית, אבל אני סובל מכל התסמינים של התקף חרדה.

נכנסנו לאוטו ומיד אמרתי לשרון, שאיתי כבר 20 שנה, שחייבים חוות דעת רפואית שנייה, כי ברור שהרופא לא מבין מהחיים שלו. אני שהייתי בשתי מלחמות, דחפתי את כולם קדימה, עסוק בלהרגיע את העובדים בחברה, חווה התקף חרדה? מה הוא מבלבל את המוח. לא הבנתי על מה הרופא מדבר. אני בתפקוד מלא, אני יודע להיות שם בשביל האנשים שלי ואני גאה בעצמי על כל מה שעשיתי בשנה האחרונה. לא פיטרנו אפילו עובד אחד!

כל הנסיעה שרון שתקה. כשהגענו הביתה אני נפלתי לכורסת הטלוויזיה והתחלתי לנקר מול משחק כדורגל תוך כדי שאני מתכנן בראש את ישיבת ההנהלה של מחר. שרון כרגיל עזרה לילדים בהירדמות.

ואז היא באה אלי והיא פתאום אומרת לי: "אני צריכה שתשב ותקשיב לי. אל תדבר. אני לא מבינה מה לא ברור כאן. הכתובת על הקיר! זה היה רק היה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ. אתה לא ישן יותר מ-4 שעות בלילה, אתה כל הזמן טרוד, הילדים לא בדיוק מעניינים אותך, אתה נרדם עם אור דלוק וטלוויזיה דלוקה כדי לשמור על ערנות, הפסקת את הפעילות הספורטיבית הסדירה שלך, מה בדיוק לא ברור כאן?

כבר שנה אתה חי על אוטומט. רמת התפקוד שלך היא מאד גבוהה וזו הדרך שלך לשרוד בתקופות קשות, אבל לאט, לאט אתה נשרף מבפנים, והדבר הכי עצוב זה שאתה לא רואה את זה בכלל. אתה לא מבין שמתחת לרמת התפקוד הגבוהה שלך אתה הופך לאדם מסוגר, מתוח, ועצוב. אנחנו מאבדים אותך!"

ידעתי שהיא צודקת אבל פחדתי. בינינו – אני כבר הייתי מעדיף שיהיה לי התקף לב. אבל יש גבול עד כמה שאפשר לברוח. הבנתי שאני צריך עזרה. שרון ואני קבענו שנחזור לטיפול זוגי, שנתחיל ביחד, היא תהיה שם בשבילי, ואולי אמשיך לבד. משהו נפתח ולא יכול להסגר.

אני מבוהל מהמחשבה לאבד את השריר הכי חזק שלי, זה שאיפשר את התפקוד וההצלחה של החברה, ויותר מכל אני חושש שייראו עלי שאני עובר משהו. מה זה יעשה להם? האם יוכלו לסמוך עלי כשאין לי כוחות?

בשעה 9:00 בבוקר למחרת התייצבתי בחדר ישיבות הנהלה. כולם חיכו שם מוכנים לדיון כמו שביקשתי. הם הביאו את הנתונים המדויקים, הדיון היה תכליתי, והיה ברור שהצוות ידע לעבור גם את הסגר השלישי.

אבל הפעם ראיתי גם משהו אחר, הסתכלתי על העיניים של האנשים וראיתי עיניים כבויות ועייפות. בהתחלה חשבתי שאולי אני רואה את עצמי דרכם ושהעיניים שלהם לא כבויות אלא סתם עייפות מעבודת ההכנה שעשו לקראת הפגישה.

קיבלתי אומץ ואמרתי להם שאני מסתכל עליהם ועל עצמי ומבין שמעבר להערכות המדהימה לקראת הסגר השלישי, "יש משהו נוסף שאני רוצה לשים על השולחן ולבדוק מולם. חברים, אמרתי, אני חושב שאנחנו כולנו סובלים מהמגפה השקטה – זה לא בכותרות ואין לזה חיסון, אבל זה כאן אתנו כל יום, כל רגע, ואנחנו חייבים לשים את זה על השולחן."

בהתחלה הם לא הבינו על מה אני מדבר, היו כאלה שהסתכלו על ליאת  ממשאבי אנוש במבט של "מה כבר הכנסת לו לראש?" אבל לא ויתרתי, לשים את זה על השולחן זו הדרך שלי לרפא את עצמי ואולי לעזור לכולנו. "כן, תסתכלו על עצמכם," אמרתי, ועשיתי את השיחה ששרון עשתה איתי.

הרגשתי שרמי מת לדבר ופניתי אליו. הוא דיבר בהתרגשות, כאילו המילים דוהרות לו מהפה החוצה: "אני עובד כמו חמור," הוא אמר, "דואג ללקוחות, דואג לאנשים שלי, חושב כל הזמן מה אפשר לעשות אחרת. יש דבר אחד שאיבדתי ואני לא מצליח למצוא. את המשמעות, אין לי את החיבור הפנימי של לשם מה אני עושה את מה שאני עושה, אני מרגיש מכונה שאיבדה את הנשמה."

אורן המשיך אחריו וסיפר שהוא נורא מודאג כי הילדה שלו מסרבת ללכת לבית הספר ובקושי מתחברת לזום למפגשים הכיתתיים. היא ויתרה על הצופים ונמצאת ימים שלמים עם הפיג'מה.

אורנה מצידה שתפה שהיא ממש מודאגת כי היא לא ראתה את ההורים שלה כבר חודשיים והמטפלת שלהם מרומניה עזבה וחזרה למשפחה שלה בבוקרשט. הם לבד בבית ואין מי שיטפל בהם. היא חושבת רק על זה והתחילה לסבול מנשירת שיער.

הבנתי עד כמה אני לא לבד, ושבעצם כולנו באותה סירה רעועה ודולפת שלא נעים לדבר עליה. הסכר נפתח והחל דיון שלם על הצורך בלייצר משמעות, לא לוותר על הלמידה, ומאידך שמעל הכול חשוב שכל אחד מאתנו ינהל שיח פתוח עם האנשים שלו ויאפשר לאנשים לדבר על החששות והחרדות שלהם דווקא עכשיו.

הבנתי שחייבים לאפשר להכניס את המתח שיש בבית לעבודה בדלת הראשית. זה להיות שם עבור האנשים שלנו. זה נושא שלא התמודדנו אתו במשברים הקודמים. זה לא להישאר ברמת הסיסמאות ולדבר על חוסן מחוברות ואוריינטציה תפקודית, אלא דווקא לדבר על חולשה, על חששות, ולתת לאנשים הבנה ותחושה שגם הפעם הם לא לבד.